הבוקר בבית הייקי שלנו (בכפר חסידים שבמפרץ חיפה) נפתח תמיד בצלילי הגונג. אבא נהג להקיש בגונג וכולנו ידענו שזה האות להיאסף לשולחן. מלחמה או שלום, שבת או חול – תמיד מצאנו על צלחת ארוחת הבוקר מחצית האשכולית בקיץ ודייסת קווקר חמה בחורף. מחצית האשכולית הייתה מפולחת לפלחים כדי שיהיה נוח להעלותם בכפית ומעליה כבר היה מפוזר הסוכר החום. לדייסת החורף הסמיכה היה מראה אפרורי ודוחה - אבל תמיד היינו חייבים "לסיים כל מה שיש בצלחת" שהרי "כל ילד באירופה היו שמח לו נתנו לו רק מעט מן הדייסה הזאת". בשעת הארוחה נהג אבא להבהיר לנו ע"ג כדור האטלס את מיקומן של כוחות הברית המתקדמים. לעיתים הפעיל את הגרמופון בעל האוזן הענקית ועליו תקליט של מוסיקה קלאסית – להנעים לנו את הבוקר..

ילדות ייקיות חייבות לבקש סליחה

יום חורף, גשם שוטף, מגפיים גדולות מידי, מעיל גשם ענק וילקוט כבד. שלוליות בוץ שחור וטובעני לאורך כל הרחוב הארוך מכפר הנוער ועד למדרגות ביה"ס בכפר-חסידים. כך היינו , חנוש (חנה) אחותי הקטנה ואני פוסעות לבדנו מידי יום מרחק של קילומטר וחצי אל ביה"ס העממי שבכפר חסידים. כיתה קרה וריקה מכל קישוט, קירות חשופים . שולחנות עץ שחורים ומוזרים, ספסל גבוה מדי המחובר לשולחן ורגלינו המתנדנדות רטובות וקפואות מקור. ובימים של קיץ הייתה הדרך מבית הספר חזרה הביתה נמשכת שעות. היו לנו, תחנות עצירה קבועות. לכל אורך הדרך גרו המון אנשים טובים. תחנה ראשונה: ליד עץ אגוזי המלך של משפחת צ'רנוצקי. התחנה הבאה: ליד ביתו של הסנדלר וירצברגר שהתיר לנו לשתות מים בחצרו. העצירה הבאה הייתה אצל משפחת קליין כדי לטעום מביכורי התאנים. קיווינו כל הדרך הארוכה הביתה שלא לפגוש את פישל'ה, נער מוזנח וזרוק שלא הרבה להתרחץ אבל נהנה להפחיד ילדות ייקיות קטנות. פישל'ה היה חוסם לנו את הדרך. "אתן לא תעברו עד שתבקשו סליחה".... "סליחה" על מה? מעולם לא הובהרה התעלומה. כשהגענו לבסוף הביתה, לא מצאנו איש בצריף המגורים שלנו. שני הורינו בעבודה, ארוחת הצהרים מתחממת על הפתילייה ואנחנו נאלצות לאכול תבשילים שהובאו שעות לפני כן מחדר האוכל. מובן מאיליו שיש לסיים ולאכול כל מה שהוכן..

אסור לדפוק בין שתיים לארבע

מעולם לא פסחו אצלנו על ה- “Schlafstunde” היא שנת הצהריים המסורתית ועל כל דלת בצריפי העץ של הכפר היה תלוי הפתק: "נא לא לדפוק בין שתיים לארבע". אוי לו למי שהעז להפריע. היו הורים בכפר, מושאי הקנאה של אחותי חנוש ושלי, שהתירו לילדיהם לקרוא ספר בשעת מנוחת הצהרים. אותנו הכריחו להירדם ממש בצהרי-יום כשפנינו אל הקיר. מתי שהוא, לפנות ערב, נשלחנו על ידי אמא למקלחת עם מעילי הרחצה המצחיקים העשויים בד מגבת. המקלחת הייתה משותפת לכולם ולא היו בה מעולם מים חמים. הוכרחנו להתקלח יום יום במים קרים אפילו בחורף. אמא כמובן בדקה את התוצאות. ועוד מסימניו של החינוך הייקי: גם לחנוש וגם לי נתפרו תמיד בגדים תואמים. מעולם לא נתנו לנו לבחור בגד חדש על פי טעמנו. מעולם לא נכנסנו בילדותנו לחנות בגדי-ילדים. כל הבגדים שלנו נתפרו ע"י תופרת שבאה לביתנו או ע"י "יַאוּל" החייט המהולל לבגדי גברים(!) שברחוב החלוץ בחיפה. הבדים והגיזרות נבחרו בלעדית על ידי אמא ולנו לא נותר אלא להשלים בעקימת אף עם בדי הצמר העבים והמגרדים.

בכל ספר רושמים את השם...

מידי פעם נהגו אבא ואמא שלנו להתפנות מכל עיסוקיהם בכפר ולצאת לבית-הקפה "קריפס" בחיפה, שבעליו הייֶקֶה כבר חיכה להם לשיחה בגרמנית בענייני דיומא. לעיתים הצטרפנו, חנוש ואני להורים ואז זכינו לקערית תות שדה בקצפת שעליה הייתה גאוותו של בית הקפה. ובסמוך ל"קריפס" חנות הספרים "הדר" של אדון טישאוור ששם תמיד הותר לנו לחטט שעות בין המדפים ולבחור לעצמנו ספר חדש. הספרייה הפרטית של חנוש ושלי, שהקים לנו אבא, ספריה ענקית שנוספו לה ספרים חדשים כמעט מידי יום שישי – שימשה גם את כל ילדי הכפר ובית הספר. לא היה ספר ילדים עברי שיצא לאור – שאבא לא רכש עבורנו ורשימת הילדים השואלים ספרים ולעולם לא מחזירים – הייתה ארוכה למרות שבכל ספר רשם אבא שלנו את שמנו המלא : "מספרי חנה מיכאליס בת חוה ואברהם, נכדה לשמואל והדוויג דורלכר ..." ובנוסף נרשם גם פירוט מדויק של יום רכישת הספר והקדשתו למאורעות החשובים של אותו שבוע. האחד מוקדש לרגל בואה של אונית מעפילים באותו יום לחופי חיפה ובשערו של ספר אחר מצוין יום השנה לפטירת מנהיג או סופר. האם היינו יודעות וגם זוכרות שסבא שלנו קרל-שמואל מיכאליס, אביו של אבא, נולד בעיר הלה שעל נהר זאלה Halle an der Saale – לולא נכתב כך בהקדשה שרשם אבא בשער הספר "אמיל והתאומים" שקנה לנו לכבוד שבת? ואת ספר הילדים "ילקוט" הקדיש לי אבא בשנת 1945 "לכבוד יום הניצחון על היטלר הרשע". אבא חיפש תדיר עילה לרכישת ספר חדש עבורנו ועשה זאת באמצעות חידונים שהיה חד לנו בזמן הארוחות. החידונים עסקו בענייני דיומא : "היכן נמצאת נורמנדי?" "מה שמו של שר התעמולה של היטלר?" או "מי הוא פנחס רוטנברג ?" וגם : "מי חיבר את הפתיחה המוסיקלית 1812 שהשמעתי לכן עכשיו ? " תשובות נכונות היו מזכות אותנו בפרס שהיה במקרה הטוב "ספר לשבת" ובמקרים אחרים "נשיקה מאבא"....

זכות ילדותנו הקדומה

ילדותנו, עברה עלינו בבית ייקי שהוריו מחויבים לחלוטין לחינוך, קליטת עליה, התיישבות והגשמת הציונות הלכה למעשה. ילדות לא קלה, ללא פינוקים ומותרות אבל ילדות ספוגת תכנים וראשוניות. גדלנו עם ההיסטוריה המתהווה של ארץ ישראל וזו הייתה זכותנו הגדולה.