כשחל השנה יום הולדתו ה- 96 של השופט העליון המנוח חיים כהן, ציינה עדת הייקים בירושלים את המועד באירוע משפחתי-אינטימי מרופד בשיח אקדמי-הסטורי. את החדירה האינטימית ביותר לנפשו הייקית של אחד ממניחי היסוד למשפט הישראלי העניקה אלמנתו, המוסיקאית ומעורכות תכניות המוסיקה הוותיקות של "קול-ישראל", בת הדור השני לעולי גרמניה, מיכל זמורה-כהן.

כך נעלם השם הרמן

חיים, בניגוד לאחרים (בני העלייה החמישית), היה גאה מאד בכינוי "ייקה", הוא נהג לספר שפעם הגיש אזרח תביעה נגד מי שקיללו בכנותו אותו: "ייקה". "עבורי", כך אמר לו חיים מכס המשפט, "שם זה הוא כינוי של כבוד. עצתי לך. למד ממני. הסר תביעתך ולך לביתך" וכך אמנם היה.

למעשה שמו לא היה חיים, כלל ועיקר. שמו היה הרמן. הוריו אמנם הוסיפו לו את השם העברי, חיים, על שם אבי-סבו, כדי שניתן יהיה לקרוא לו לעלות לתורה. אך גם כשבא ארצה, תחילה ב- 1931 ולאחר מכן ב- 1933, לא חלם כלל לוותר על שמו: הרמן. הוא כיהן כעורך-דין בשם זה ואף בתעודות ובהוראות שהוציא בתוקף תפקידיו השונים במשרד-המשפטים, בשנים הראשונות, הוא חתום בשם: הרמן כהן. משפחתו וידידיו הקרובים קראו לו הרמן עד יומו האחרון.

לשם חיים זכה משר-החוץ הישראלי. והסיפור שהיה כך היה: כשנרצח בירושלים הרוזן ברנדוט וממשלת שוודיה הקימה ועדת חקירה כדי לברר האם ישראל עושה כל שביכולתה לעלות על עקבותיו של הרוצח, נשלח היועץ המשפטי לממשלה (שהיה אז הרמן כהן) להעיד בפני אותה ועדה. לצורך נסיעתו קיבל חיים בפעם הראשונה פספורט דיפלומטי של מדינת-ישראל, ואולם כשפתח אותו נדהם לקרוא כי השם הרמן כהן, הוסב ל: ד"ר חיים כהן. צילצל חיים, כולו נרגש ונסער לשר-החוץ משה שרת ושאלו: "לאן נעלם הרמן"? "תנוח דעתך", ענה לו שרת, "אינני יכול לשלוח אותך אל מעבר לים עם שם גרמני כהרמן. מחקתי אותו, איפה, ובמקום זה נתתי לך תואר דוקטור.

... ומדוע סירב לדוקטוראט של פרנקפורט

ואשר לדוקטוראט, הנה סיפור נוסף: חיים גמר את לימודי המשפטים בעיר פרנקפורט, בה התגוררה אשתו הראשונה, אלזה, היא אלישבע. הוא כבר כתב את עבודת הדוקטוראט שלו על הנושא: "המטודולוגיה של המשפט העברי" ואף שילם את דמי הבחינה. אלא שיום לפני אותה בחינה עלה היטלר לשלטון. מורו, הפרופסור באומגרטן, שהיה קתולי אדוק, קרא לו והודיעו שהוא, באומגרטן, לא ישאר בגרמניה אף לא יום אחד תחת שלטון זה. הוא נענה להזמנת אוניברסיטת-באזל שבשווייץ להורות שם, והציע לחיים להילוות אליו ולגמור את הבחינות בבאזל. אך באומגרטן הוסיף ואמר שמאחר שבין כה רצונו של חיים לעלות ארצה, מקום שבו נוהג המשפט האנגלי, שוב לא יהיה לו צורך בתואר דוקטור. מוטב שיסע מיד לארץ-ישראל ויעמוד שם בבחינות עורכי הדין. וכך אמנם היה. אלא שלסיפור זה יש סוף מיוחד במינו. חלפו כעשרים שנה מאז שחיים עלה ארצה. יום אחד – והוא כבר היועץ המשפטי לממשלה – הגיע אליו מכתב מן האוניברסיטה בפרנקפורט, המודיע לו כי מצאו בארכיון את הדיסרטציה שלו עם אישורו של פרופסור באומגרטן, ואף קבלה מצאו שמאשרת ששילם את דמי הבחינה. עתה הם מבקשים להודיעם אימתי יהיה חיים מוכן להתייצב לבחינה בעל פה כדי להגן על הדיסרטציה והם היו מלאי אכזבה כאשר סרב להיענות להצעתם.

הוא סרב לא רק משום שהקריירה שלו האירה לו פנים והוא שוב לא הזדקק לתואר הד"ר, אלא, ובעיקר משום שנדר נדר לא לשוב עוד לגרמניה.

לראות את ליבק מרחוק

הוא סירב לדרוך שוב על אדמת גרמניה על אף שתרבותה, נופיה ושפתה היו טבועים עמוק בישותו ובתודעתו. הוריו והורי הוריו, יהודים אורתודוקסים למהדרין, היו פטריוטים גרמנים למופת. הציונות לא דיברה אל לבם והם נאחזו, כמעט בציפורניהם, בקרנות המזבח הגרמני שכה נחשב בעיניהם. סופה של נאמנות זו היה שחלק ניכר של משפחתם הענפה – אמו של חיים, מרים קרליבך, היתה אחת משנים-עשר אחים ואחיות, כולם נשואים ולכולם ילדים – הושמד בשואה.

חיים – שהיה לציוני נלהב בהשפעתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שאותו העריץ עד למאד ושבישיבה שלו עשה שנת לימודים אחת – גמר אפוא אומר לא לדרוך עוד על אדמת גרמניה.

באחד מביקורינו באירופה עשינו ימים אחדים בעיירה הדנית הלסינגור. בוקר אחד, שבו חייכה אלינו השמש ממעל וטיילנו לארכם של רציפי הנמל, נתקלה עיני בכרזה שבה נכתב כי בתוך שעת נסיעה במעבורת ניתן להגיע לליבק שבגרמניה ולחזור להלסינגור עוד באותו ערב.

ליבק היתה עירו של חיים. הוא נולד בה וגר בה עד שמלאו לו תשע שנים. הווה אומר עד למותו של סבו, שלמה קרליבך, ששימש לא רק רבה הראשי של ליבק וחבר הסנט של העיר, אלא היה מורהו הראשון ואף היחיד של חיים עד הגיעו לגיל תשע. היטב ידעתי שהוא קשור לעיר הולדתו זו בעבותות של אהבה, והחלטתי לנסות ולשכנעו לעלות על המעבורת. חיים הרהר בדבר שעה ארוכה, ואני חשתי בקצות עצבי את הגעגועים שהציפו אותו נוכח אותה מחשבה. ובכל זאת השיב בשלילה. המשכנו לטייל על הרציף. בהגיע השעה היעודה נתנה המעבורת קולה בצפירה רבתי ויצאה אל מסעה הקצר לעיר ליבק. שעה ארוכה עוד עמדנו על הרציף וחיים הביט נכחו בעיניים כלות.

ובכל זאת... בחזרה לליבק

עברו שבע שנים. בראשית 1980 ביקרו בביתנו משפטנים אחדים שבאו בשליחות הסקציה הגרמנית של ה"אינטרנשנל קומישן אוף י'וריסטס". סקציה זו, כך דיווחו לחיים, חוגגת 25 שנה להקמתה ולרגל המאורע בכוונתה לקיים כינוס רב משתתפים בעיר מינכן. הנהלת הכינוס שלחה אותם, כך אמרו, להזמין את חיים להיות אורח הכבוד של הכנס ולשאת בו את נאום הפתיחה. חיים הודה לאורחיו על ההזמנה ועל הכבוד שרצו לחלוק לו, אך הוסיף שזה מכבר החליט שלא לבקר בגרמניה, ולכן עליו, לדאבון-לבו כי רב, להשיב פניהם ריקם.

בצאתם מחדר עבודתו גילו אורחינו על קיר פרוזדור-הכניסה שתי תמונות של העיר ליבק, שניתלו שם, באחווה כמו מובנת מאליה, לצד תמונות רבות של ירושלים. לשאלתם מה עושות תמונות העיר ליבק על קיר ביתנו, השיב חיים שליבק היא עיר הולדתו, ופלט, בקול לא קול וכאילו לעצמו בלבד, שיתכן שטרם מותו יחליט בכל זאת לבקר בעיר ולהשתטח על קברי אבותיו. האורחים נפרדו מאתנו ופנו לדרכם.

לא עברו אלא כשבועיים והדוור הביא לחיים מכתב מהנהלת הסקציה הגרמנית של אותו ארגון בין-לאומי, שבו הודיעו שהוחלט להעביר את הכנס ממינכן לליבק. הם רוצים לאפשר לו לממש את משאלתו ואולי בכל זאת יענה, בנסיבות אלה, להזמנתם. חיים ענה בחיוב.

הגענו לליבק ברכבת מהמבורג. בהכנסנו לאכסדרה של המלון קם לקראתנו גבר בגיל העמידה וביקש לשוחח כמה דקות עם השופט. הוא הציג עצמו כראש הקהילה של יהודי ליבק וסיפר כי באותו ערב, ליל-שבת, ימלאו מאה שנה לחנוכת בית הכנסת של סבו של חיים, הרב שלמה קרליבך, ושתקוותו היא שחיים יאות להשתתף בתפילת ליל השבת בבית הכנסת.

חיים היה נפעם מנפלאות הגורל שהחזירו אותו לעיר בדיוק מאה שנה מיום שסבו הנערץ חנך את בית-הכנסת, ועוד חישב ומצא שאותה שנה מלאו חמישים שנה מאז ביקורו האחרון בעיר הולדתו. חשיבותו של בית-הכנסת, בעיניו של חיים, היתה גדולה לא רק משום ששימש בילדותו מקום תפילה מרכזי ליהודי העיר, אלא גם, ואולי בעיקר, משום שבקומתו השניה התגוררו סבו וסבתו ואליהם נהג לבוא, מדי יום ביומו, כדי ללמוד ולשנות ולמלא כרסו תורה ודעת.

הנוצרים באו לשמוע את הדרשה

לעת ערב יצאנו איפא חיים ואנוכי, ובנו של חיים, אליהו, שהעריך נכוחה את חשיבות ביקורו של חיים בליבק והחליט בחכמתו להצטרף אלינו, ואף פרופסור הנס קלינגהופר שגם הוא השתתף בכנס – אל תוך העיר העתיקה של ליבק. חיים הדריך אותנו במבוכי העיר כאילו לא עזבה מעולם. צעדנו בשקט מוחלט. כל אחד אחוז בהרהוריו שלו, תוך שעה קלה מצאנו עצמנו לפתחו של בית הכנסת. בפתח הכניסה מצאנו את ראש הקהילה ועמו קומץ יהודים שבקושי הספיק למניין. רובם ככולם יהודים ממזרח-גרמניה שהגיעו כפליטים עם תום המלחמה. פתע החריד את הרחוב השקט שאון גובר ועולה של גלגלי אוטובוסים מתקרבים, ובטרם הצלחתי להבין את המתרחש פלטו חמישה אוטובוסים מלאים את כל באי הכינוס ואת כל חברי העיריה והסינט של העיר, שהגיעו, במפתיע לגמרי, כולם כדי לכבד את חיים בבית הכנסת של סבו.

את השקט שהשתרר באולם בית הכנסת אפשר היה לחתוך בסכין. דומה כאילו עצרו האנשים שגרשו את האולם את נשימתם פן תהרוס את השקט שרעם בשתיקתו. לפני שפתח בתפילה, נשא חיים דרשה בשפה הגרמנית. הוא סיפר על סבו, על נאמנותו של הסבא לעם הגרמני ועל הערצתו את תרבותו של עם זה, על אדיקותו היהודית בד בבד עם דבקותו ב"תורה עם דרך ארץ", על הטפתו השכם והערב: היה יהודי בביתך וגרמני בצאתך, על דחייתו את הציונות, לא רק מפני שאסור לדחוק את הקץ, אלא משום נאמנותו לגרמניה ומשום מאווייו להשתלב בחברה הגרמנית. כשסיים לדרוש הודיע חיים שאת תפילת השבת יתפלל, לכבודו של הסבא, בעברית אשכנזית. ואז נתן קולו בשיר.

ואילו אני הבטתי בו ולבי יצא אליו. לראשונה ראיתיו בשליחותו המקורית – שליח ציבור העובר לפני התיבה. רק עתה הבנתי מה גדולה היתה האבדה ליהדות האורטודוקסית, מהתפקרותו של חיים.

אהבתי לחיים

גרמניה, על תרבותה, שפתה, משורריה והוגי הדעות שלה, היו קשורים קשר בל-ינותק בתודעתו של חיים. וזאת למרות שהשפה הראשונה שאותה למד היתה עברית, למרות בקיאותו ביהדות, למרות ציוניותו שהיתה לו למשאת-נפש, למרות שרק על ישראל תבע את חותמו המובהק כל כך, וחרף החלטתו הבסיסית להפנות עורף לגרמניה שבגדה בו, על אלה בחרתי איפוא לספר.

אילו, תחת זאת, הייתי מספרת על חיינו המשותפים ועל אהבתי הגדולה לחיים, היו געגועי תוכפים עלי יתר על המידה, ושוב אין לדעת אם היה עולה בידי לעכב בעד דמעותי.